שנים רבות שאני מקשיבה לאימהות, שעוסקות בחווית הלידה, לעיתים גם עשור ויותר לאחר הלידה. עם השנים הבחנתי שרצון לעבד או לתת מקום לאיזשהו רכיב משדה ההריון והלידה, נניח לידה שהותירה צלקת בנפשה של האם, הנקה שלא צלחה, תינוק שהגיח לטרמיסטר רביעי קשה במיוחד, קשור פעמים רבות לפער גדול שמתקיים בין הפנטזיה אודות הלידה /האימהות/התינוקת לבין המציאות.
הפער הזה לעיתים גדול ומכאיב מאוד. בפנטזיה, שככל הנראה מניעה אותנו לפעולה ועוזרת לנו להתמודד עם אי הוודאות העתידית, לעיתים הכל ורוד. הלידה היא טבעית, מהירה וזורמת, התינוקת מונחת מיד על החזה של האם ומתחילה לינוק, האמא מסתכלת בעיני התינוקת שלה ומתאהבת מיידית, בן זוגה רוכן לעברן בעיניים מאוהבות.
במציאות, הלידה פעמים רבות איננה טבעית, והיא איננה מסתיימת בדרך הטבע אלא בלידה קיסרית. לעיתים, הלידה מתחילה בזירוז רפואי, אורכת שעות רבות, התינוקת לפעמים צריכה להיחלץ בואקום, והסביבה הבטוחה והורודה המיוחלת הופכת רפואית וחירומית, עם אנשים רבים בחדר. האמא היולדת עלולה להיות כה המומה לאחר הלידה שלה, מנסה להכיל ולהבין מה זה עתה קרה לה, שלא תמיד היא פנויה בכלל להתחבר ברמה הרגשית לתינוק ולהניק. התינוק לעיתים זקוק להשגחה רפואית ונדרשת הפרדה בין האמא והתינוקת, חוויה שמייצרת רגשות אשם ותחושות קשות באמהות.
בתהליך עיבוד הלידה, הפנטזיה מבקשת מקום
כאשר אני מזמינה את האישה שמגיעה אלי לשהות עם הלידה שהיתה במציאות, פעמים רבות, הפנטזיה אודות הלידה שלא היתה, ממשיכה לבקש את המקום שלה. היא מגיעה באמצעות שאלות כמו: "איך אוכל לתקן את החוויה בפעם הבאה"? "מה עלי לעשות אחרת?" וגם המון מחשבות על ה " road not taken"
"מה היה קורה אילולא הייתי מקשיבה לעצת הרופאים ונכנסת לזירוז רפואי?"
"מה היה קורה לו הייתי נשארת בבית עוד כמה שעות?"
"מה היה קורה אם הדולה שלי היתה מגיעה בזמן?"
"מה היה קורה אם בן הזוג שלי היה תומך בי כמו שרציתי?"
"מה היה קורה אם הצוות הרפואי היה מקשיב לי ורואה אותי?"
הלידה המפונטזת מבקשת להיכנס לשיח, היא הרי כל הזמן שם ולא זזה לשום מקום. לעיתים רק אחרי שנשהה גם בה, יתפנה מקום להכיל את הלידה המציאותית ובעיקר את הכאב הרב שהאישה חוותה.
כאשר אני מרגישה את הלידה המפונטזת דופקת על דלתנו, אני מזמינה אותה להנכיח את עצמה כפי שהיא, ומבקשת מהאישה בתהליך של מיינדפולנס וכניסה פנימה ממש לדמיין את הלידה כפי שחלמה ורצתה, ולעיתים אף לנסות לחוות אותה דרך הגוף. פעמים רבות דרך מתן המקום ללידה שלא היתה, מגיע המון כאב ששייך ללידה שהיתה ולפער המכאיב ביניהן. פעמים רבות, זה מאפשר התבוננות מחודשת על הלידה שהייתה, ואפשרות להכיל אותה באופן מיטבי יותר.
לעיתים אנחנו יכולות להרגיש שהפנטזיה שכל הזמן מגיעה היא מעין מנגנון הגנה, שלא מאפשר לתת מקום לרגשות העצב, הכעס והפחד שהיו בלידה המציאותית. לעיתים, נוחתת ההבנה העמוקה שהכאב שחוויתי בלידה וסביבה קשור באופן עמוק להיבטים אחרים בחיים שלי, שמשתחזרים להם כעת, ויש לי הזדמנות להצליח לגעת בהם כרגע דרך הכאב העכשווי הזה.
בכל מקרה, סיפור הפנטזיה הוא לא פחות חשוב מסיפור הלידה שהתרחשה בפועל, וחשוב לעבור דרכו. לא מעט פעמים הוא המפתח לרגשות שמבקשים הכרה והנכחה.